צרור של רשמים ו"וינייטות" בשולי ביקור באוזבקיסטאן.
מאת צבי גיל
הדת -במסגדים.
ההיסטוריה והמציאות מלמדים אותנו כי הצרוף של לאום ודת כבסיס נורמטיבי של שלטון הוא מרשם לפגעים מדיניים וחברתיים .מדובר באידיאולוגיות קיצונית אשר בשמן נלחמים,בשמן הורגים ורוצחים,בשמן רודפים מיעוטים על רקע דתי, תרבותי או גזעי, ולהנצחתן פוגעים בפרט ובזכויותיו. כול זאת בשם האידיאה.כלל זה חל לא רק בעולם המוסלמי אלא גם בעולם הנוצרי, בעבר, כאשר הייתה סימביוזה מוחלטת בין דת למדינה כמו בתקופת האינקוויזיציה.
באוזבקיסטאן בדומה לתורכיה הפרדת הדת מן המדינה היא חלק מן החוקה.בתורכיה הנהיג זאת אתא- טורק עם נפילת המשטר התיאוקרטי העותומאני אחרי מלחמת העולם הראשונה. באוזבקיסטן הנהיגו זאת הסובייטים.בעצם הם ניסו לחסל את הדת.בימי שלטונם אסלם קארימוב היה מזכיר המפלגה הקומוניסטית של אוזבקיסטאן. עם התפוררות הקומוניזם, הכריז קארימוב על עצמאות ארצו ב- 1991 והפך לנשיא של רפובליקה דמוקרטית וחילונית. המשטר הוא סמכותי,בלשון המעטה,אך השליט,במידה רבה בהסכמת האוכלוסייה, הסונית ברובה,בער בכל דרך אפשרית ניצנים של אסלאם קיצוני קנאי, באמצעות מאסרים, גירוש או חיסול.
האסלאם של אסיה לא דומה לאסלאם הערבי המזרח תיכוני בלהט הדתי הקנאי.גם באינדונזיה, הגדולה שבמדינות המוסלמיות,שבה ביקרתי בשעתו, הדת היא מתונה .יש בה חוגים קיצוניים שפועלים בהשראת תנועות איסלמיות בעולם ואת מעשי הטרור הנפשע שלהם ראינו באי באלי שבאינדונזיה.אגב כמעט ולא נתקלנו ברעלה שמכסה את פני הנשים,גם לא בערים מסורתיות כמו בוכרה,חיווה,סמרקאנד,שלא לדבר על טשקנט המודרנית.שאר הדתות באסיה,כמו הבודהיזם ההינדואיזם וכיו"ב,מוכרות כדתות סובלניות .
גורמים אלה תרמו לכך שהאסלאם באוזבקיסטאן הוא מתון מאוד גם ברמה האישית.משום כך האוזבקים לא זו בלבד שאינם עוינים את הישראלים אלא אפילו מסבירים להם פנים.אנו חשנו בכך בכול מקום שביקרנו בו.שי ניב, מדריך הקבוצה שאיתה טיילנו,בתי ענת ואני,סיפר כי בתקופת מלחמת אפגניסטן כאשר תיירים מארצות שונות הדירו רגליהם מן הארץ, הישראלים המשיכו לבוא אליה,האוזבקים זוכרים זאת בחסד. התייר הישראלי זוכה לקבלת פנים מאירת עיניים.שמה של ישראל הולך לפניה באהדה בתחנה זאת של דרך המשי העתיקה.
גם האיראנים לא שונאים אותנו.
אחד מחברי הקבוצה,צבי אפרתי,עמית בעבר ב"קול ישראל", הוא יוצא אפגניסטן שדובר טג'יקית,שפה שדומה לפרסית.בנמל התעופה בטשקנט הוא התוודה לסוחר פרסי.פטפוט בטג'יקית הפך לשיחה באנגלית ולחילופי מידע פוליטי.לדעת האיראני התקשורת אינה משקפת את המתרחש באיראן.רבים שם רואים בנשיאם אדם שמשרתו מעבירה אותו על דעתו.יתר על כן, בעוד שיש לו פה גדול בכל הנוגע לענייני חוץ,הוא זהיר מאוד בנושאי פנים.גם האייאתולות לא רוות נחת מן הנשיא הפטפטן.העם האיראני,ובעיקר הנוער שבקרבו,משתוקקים להתחבר לעולם.העם לא שונא את הישראלים.איראן אינה מדינה ערבית.ככה האיראני.השיחה הערה הסתיימה בחיבוקים בין האיראני לבין חברי הקבוצה. אנו חילקנו לו כרטיסי ביקור שלנו והוא אף נתן כרטיס שלו לצבי אפרתי.אך לאחר מחשבה,הוא ביקש אותו חזרה....ליתר ביטחון.
הסובייטים עשו גם דברים חיוביים.
היחס השלילי שאנו חשים כלפי ברה"מ בעבר יש לו בסיס איתן בין היתר ביחס של הקומוניזם ליהודים ולישראל, שלא לדבר על התקופה הרצחנית בימי סטאלין.אולם הסובייטים,במשהו דומה לרומאים בשעתם, הנחילו לעמים באסיה שעליהם השתלטו גם דברים חיוביים.מדובר בתחומי החינוך,תרבות ואמנות,פיתוח אורבאני.אין עיר גדולה באוזבקיסטאן שאין בה מוסיקאים,להקות מחול,מערכת חינוך מפותחות ועוד ,וכל זאת בעזרת הסובייטים.הם אמנם עשו הכול כדי לחסל מוסדות אסלאמיים,לדכא נטיות אנטי קומוניסטיות,אבל לא הגיעו לכלל צעדים קיצוניים,מכיוון שהיה להם עסק עם האוזבקים,עם גאה מאוד במורשתו.זאת בין היתר הסיבה שאין עוינות בולטת כלפי המשטר הסובייטי,מה גם שחלק נכבד מן האוכלוסייה הם רוסים.ועם אלה נמנו בשעתם גם יהודים שנמלטו מפולין והגיעו לרוסיה, ובין היתר לחלק האסייני שבה.גם מבחינה כלכלית יש חשיבות לשיתוף פעולה בין טשקנט לבין מוסקבה. במידה רבה יותר מייחס השלטון חשיבות עליונה ליחס עם וושינגטון .וושינגטון לא מטיפה כאן לדמוקרטיה.לאמריקנים בסיס צבאי באוזבקיסטן אשר בו הסתייעו בעת המלחמה באפגניסטן, אשר גובלת באוזבקיסטן.
אגב,טשקנט בהקשר הזה.בשנת 1966 הייתה רעידת אדמה קטלנית אשר הרסה כמעט לחלוטין את העיר ,בירת הרפובליקה.מוסקבה גייסה אז את כל המשאבים,האנושיים הטכניים והכלכליים כדי לשקם את העיר ,תוך כמה שנים.עם אלה שהובאו אז למקום היו מהנדסים,אדריכלים,רופאים ועוד- יהודים,רובם יוצאי מזרח אירופה כמו פולין ואוקראינה.זאת הסיבה שבטשקנט הייתה קהילה אשכנזית גדולה. האוזבקים אינם כפויי טובה.תוך כמה שנים הוקמה עיר מודרנית קוסמופוליטית, הגדולה והמפותחת במרכז אסיה,שבה חיים שניים וחצי מיליון בני אדם, כעשירית מאוכלוסיית מדינה זאת שגודלה פי עשרים מאשר מדינת ישראל.
הקוזקים של אלוהים.
אחד הכינויים שהודבקו לחסידים במזרח אירופה היה "הקוזאקים של אלוהים". לא "הפרשים של הקב"ה", לא "לוחמי השם" אלא דווקא הקוזאקים.לאלה מאיתנו שלא באו ממזרח אירופה ולא הבינו את הפשר,הביקור באוזבקיסטן הבהיר את הנקודה הזאת.האוזבקים כמו הקאזאחים השכנים, מולדתם של הקוזאקים,חובשים כובע פרווה,בדיוק כמו ה"שטריימל" שאותו חובשים החסידים וכן, בעיקר הכפריים, לובשים גם את הבגד הארוך, ה"קפוטה" וחוגרים אבנט.ברור שהחיקוי מקורו בקווקאז,ולא בגולה היהודית או במדינת ישראל. ללמדכם מה המקור,גם בלא לקרוא את ספר "הכוזרי" של יהודה הלווי. ההבדל הוא שהקוזאקים והאוזבקים לובשים את הביגוד הזה בחורף הקר,כאשר באבנט תקועה לפעמים השברייה האוזבקית הידועה ואילו החסידים לובשים כל זאת- גם בחמסינים שלנו, בלא סכין בחגור,תוך ביטחון בסייעתא דשמיא.וגם כאן,ישנו איזה אגב.אנשי ש"ס שחלק מהם באים מן המזרח,או מן המגרב,חובשים מגבעת שחורה.אותה העתיקו דווקא מן ה"ליטאים" האשכנזים שהעתיקו אותם מן הכמרים באירופה.
מחסומים.
מי שחושב שישראל והשטחים מככבים במספר מחסומים,מגיע למסקנה שטעות בידו, אם הוא מסייר באוזבקיסטן.בדרך שבין סמרקאנד לבין טשקנט,מרחק של שלוש מאות ק"מ לערך,ספרתי 23 מחסומים.מחסומים אלה שמאוישים בחיילים ושוטרים תפקידם גם ביטחוני וגם אזרחי. אוזבקיסטאן היא מדינה לא מוצא אל הים,אך גובלת בחמש מדינות: קזחסטן,קירגיסטאן, טג'יקיסטאן, טורקמניסטאן וגם אפגניסטאן.החשש מחדירת גורמים עוינים, איננו נטול בסיס.עדיין ישנם במדינה תאים איסלמיים קנאיים,שאחריהם עוקבים השלטונות. המחסומים משמשים גם לבדיקות מטענים חוצי גבולות אשר עלולים להבריח מוצרים או סמים. אי אלה מהם,משמרים את מסורת התחנות של דרך המשי העתיקה, שאוזבקיסטאן הייתה אחת הגדולות שבהן,כשהסוחרים נאלצו לשלם "מיסים", כאלה ואחרים.במחסומים מטפלים גם בסוג זה של שלמונים.
בדרך לטשקנט יש למחסומים עוד מטרה והיא מניעת החדרת חול לבירה.מדובר במשאיות אשר נושאות חול שנכרה ליד הנהרות,שהוא סחף בדרכו מן ההרים אל ימת אראל,אשר בדומה לים המלח שלנו גם היא גוועת.באוזבקיסטאן שני נהרות גדולים:נהר האמו-דרייאה והסיר -דראייה. נהרות אלה הם עורקי החיים של המדינה.הסחף של נהרות אלה הוא החול שמשמש חומר חיוני לבנייה ולצרכים אחרים.אולם בניגוד לחול הים שהוא יבש הסחף הוא לח ודביק והוא נדבק בצמיגים.כדי למנוע הכנסתו לטשקנט ישנן בדרך תחנות רחיצה ועל הנהגים לדאוג שבכניסה לבירה לא יישאר עליהם גרגר חול.בעניין זה אין בקשיש שכן במקרה זה לא רק בעל המשאית ייתן את הדין אלא גם האחראי על המחסום.ככה מבדילים בין קודש לחול.
המשמעות של התכופפות.
במסורת היהודית ישנו הסיפור של קידוש השם כאשר הדוגמה ,המובאת בספר המכבים, היא "חנה ושבעת בניה".על פי המסופר משנוכחו המפקדים של הקיסר אנטיוכוס אפיפאנס,שבניה הצעירים של חנה מסרבים בעקשנות להשתחוות לפסל,הטילו מטבע וביקשו מאחד הילדים להרימה.זאת מתוך הנחה שלכאורה ייחשב הדבר לקידה לפסל.אך הילד סרב וככה הוצאו כל הבנים של חנה להורג,ואילו חנה עצמה התאבדה בנפילה מן הגג.
בסיפור שלנו הגיבור הוא לא אחר מאשר ג'ינגס חאן הכובש האכזר הגדול אשר תוך כדי כיבושיו בעולם השאיר אחריו חורבן והרס.משהגיע לבוכרה שהיא העיר הקדושה ביותר במרכז אסיה, התבונן במינארט הגבוה והמרשים ליד המסגד במצודה .תוך כדי כך נפל כובעו וג'ינגס חאן התכופף כדי להרימו.משעשה זאת הוא ראה בכך מעין סמל שהשליט העליון בכבודו ובעצמו ,שרק כלפיו השתחוו, מחווה קידה כלפי מקום קדוש.משום כך,מספרת האגדה,בעוד שכול העיר נהרסה, המסגד והמינארט נשארו על כנם.
בדיחת הקבוצה.
בכל קבוצת טיול מזדמנת ישנה גלריה של אנשים ממקומות שונים ובעלי תכונות שונות.עם הזמן נוצר איזה חיבור בין האנשים אשר נמצאים בקשר הדוק,רוב הזמן,למשך כול הטיול.תמיד יימצא מישהו מיוחד בתחום זה או אחר. אצלנו הייתה זאת לאה פולגאר מחיפה,מתורגמנית וותיקה ששפעה בדיחות.היו לה כל מיני, החל בוולגארי שנון וכלה במעודן.אני בחרתי בסוג האחרון.קצת הוספתי בכל הקשור בציורים עצמם.וזאת הבדיחה.בחיפה יש בחור בשם מוטקה שהיה פועל בניין ועם הזמן הצליח והפך לקבלן גדול ו"נובו רישי" ,בנה לעצמו ווילה לתפארת,ריהט אותה במיטב המודרנה והקלאסיקה האירופית.כאשר הגיע תור הציורים יעצו לו לנסוע לפריס לאחת הגלריות שבה ניתן למצוא עדיין ליטוגרפיות חתומות של פיקאסו.האיש נסע לפריז, הגיע לאותה גלריה וביקש לראות רישומים של פיקאסו.
המוכר הכניס את מוטקה ברוב כבוד לאולם תצוגה היוקרתי שעל קירותיו היו תעתיקי היצירות אשר כל אחת מהן שוויה עשרות או מאות אלפי דולרים."נתחיל בקיר הימיני- הציע איש הגלריה.בפינה- "הנערה עם המנדולינה" שפיקסו צייר בשנת 1910 .התמונה על ידה שמה "האישה הבוכייה" - יצירה מאוחרת יותר משנת 1937 ."וזאת באמצע?"- שאל מוטקה."זאת קרויה "שלושת הרקדנים" וזאת מימין שהיא מיבול שנות העשרים נקראת "אישה ערומה בכורסה אדומה".
מוטקה הנהן בראשו והנהן ואיש הגלריה נפעם כדרכו כמומחה וכמוכר,העיר: " מדהים,מדהים,לא כן?". "כן השיב מוטקה- מדהים מאוד- איש שלא רואה טוב דווקא בוחר לעסוק בציור".
מדהים באמת
מחרוזת זאת לא אמורה לשקף כהוא זה את המגוון, הפסיפס, הקולאז'ים הצבעוניים של שכיות החמדה ושל הנוף האנושי של ארץ זאת,בטשקנט,בחיווה,בבוכרה,בסמרקנד ובדרכים.דרך המשי של פעם.מדהים באמת.אפשר לקרוא על כך רבות,אך כידוע אין כמראה עיניים.ישנן חברות שונות שמקיימות סיור זה או נרחב יותר.אנו נסענו בחברת "אסיה טרוול" שמתמחה בסיורים באסיה.הלוגיסטיקה-מן הרגע שנחתנו, כולל תעופה ,חוץ ובפנים,תעבורה באוטובוסים ממוזגים,שינוע כבודה,בתי מלון, מוזיאונים,מסעדות וכל השאר, עד להמראה-דפקה כשעון שוויצרי.לניהול הגורם הביצועי נלווה אלינו מדריך רוסי דובר אנגלית מטעם החברה המקומית. המדריך הישראלי שלנו היה שי ניב,משפטן בהשכלתו,שזנח תחום זה ועבר ללימודי המזרח תחום שהוא גם מרצה בו.ומדי פעם בפעם הוא יוצא לגיחה לאסיה להדריך קבוצות.במקום כזה,עם קבוצה כזאת ועם מדריך בר אוריין, שמלבד הידע הרב והניסיון בשטח, ידע גם לפרוש בפנינו את התפאורה ההיסטורית, הגיאוגרפית והאתנוגראפית, וכל זאת בחן,בחסד וגם בקצת רחמים,שתמיד זקוקים להם במסע כזה, לא פלא שזה היה טיול חוויתי מאוד שמקומו באלבום הזיכרונות.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
